שנת שירות במרכז מעש"ה / מאת מור קלפון, בוגרת

שנת השירות שלי

את שנת השירות שלי במרכז מעשה עשיתי באשקלון. 130 קילומטר מהבית, בסביבה שלא הכרתי, בדירה עם עוד 7 אנשים שלא היה לי מושג מי הם. וזו, בלי שום ספק, הייתה השנה הכי משמעותית בחיי.

לשנת שירות יש שני אספקטים מרכזיים של משמעות- המשמעות שלי בעיניי והמשמעות שלי בעיניי אחרים.

אתחיל במשמעות שלי בעיניי. הגעתי לעיר זרה, לדירה עם אנשים זרים, למסגרות שאני לא בטוחה בדיוק מה התפקיד שלי בהן ולסיטואציות שמעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי בהן.

השנה הזאת כרוכה בהתמודדות יום יומית עם אתגרים כאלו ואחרים. לעיתים כדאי להיעזר באחד שיודע- שינשינים משנים שעברו, מלווי הקומונה או המלווה המקצועי במסגרת. לעתים בחברי הקומונה או הגרעין, שחווים גם הם את רכבת ההרים הזאת והסיטואציות באותו הזמן כמוך ויכולים להבין ללבך. ולעיתים, ולאט לאט ככל שמתקדמת השנה, לבד. לבטוח בדרכך, בעצמך, לגלות עוצמות כאלו גדולות בנבכי נשמתך שלא ידעת שקיימות בך. לקבל משמעות שונה לגמרי בעיניי עצמך ולצאת מזה דמות מעוגלת יותר. את מקבלת כלים להתמודדות עם העולם האמיתי והחיים, שעושים את הדברים מיום ליום לא יותר פשוטים להתמודד איתם אלא גורמים לך להבין טוב יותר איך. את השנה שלי כפי שחוויתי אותה עיצבתי בעצמי ובדמותי, עם התמיכה המדהימה של מעשה והקומונה.

עכשיו, המשמעות שלי בעיניי אחרים.

לא באתי להציל את העולם או אף אחד. באתי ללכת יד ביד עם מי שירצה בכך ולתמוך בו. אף פעם לא מלמעלה, תמיד בגובה העיניים.

התנדבתי השנה בבית ספר יסודי, במרכז טיפולי לנוער רווחה ובמרכז קליטה בו גם הייתה הדירה שלנו. בכל מסגרת הייתה לי משמעות שונה. בבית הספר לדוגמה, הייתי הגורם הלא פורמאלי במסגרת פורמאלית. הייתי המבוגר הזה שהוא נגיש. ילדים היו באים אליי עם דברים שהם לא הרגישו מספיק בנוח לספר למורים או פונים אליי להכוונה בנושאים שהם לא ידעו למי לפנות בנוגע אליהם. אז הכלתי בכל הרגישות והאהבה שיש בי וניגשנו יחד לגורם המתאים. לפעמים הדבר היחיד שהוציא אותי מהמיטה בבוקר זה לדעת שמישהו מחכה לי בבית הספר.

במרכז הנוער שימשתי דמות של אחות גדולה. אחת שאפשר לספר לה דברים שאי אפשר לספר למדריכים או פשוט לקבל עצה ממישהי שהייתה שם לפני שנייה ויכולה להבין לליבך. מעבר לכך, הנוכחות של שינשינים במקום בו אף אחד בכלל לא יודע מה זה והרעיון נשמע לו הזוי לאט לאט נהייתה קצת יותר ברורה, ורעיון ההתנדבות חלחל בנערים. ולהפוך להיות מהפראייריות שנותנת שנה מהחיים שלה חינם למישהי שהם סומכים עליה ומעריכים אותה- שווה הכל.

במרכז הקליטה כבר העניין לא היה אני, אלא עבודה חזקה כקבוצה. פתחנו צהרון לילדי המרכז שעבד כל יום והתחלקנו בימים, וכך יצרנו קשר כקבוצה עם המשפחות במרכז. ערכנו שיעורי תגבור בעברית לסטודנטים ולמבוגרים מידי ערב ולמדנו להכיר לעומק. חגגנו חגים במרכז, העברנו פעילויות, ארוחות, קבלות שבת ומה לא, יחד כקומונה. והחלק הכי טוב? כולם היו השכנים שלנו, משמע זכינו לא רק בשכנים מדהימים אלא בחברים. חוויית העלייה היא לא קלה. אנשים אמיצים שעקרו את עצמם מארץ המוצא שלהם כדי להכות שורשים כאן בישראל, ובשבילנו, להיות המגע הראשון שלהם עם ישראלים ולהעניק להם חוויה חיובית וחברית היה הכל. היינו אלה שבאים אליהם עם שאלות טריוויאליות כמו על חשבון החשמל או אלה שיעזרו לך לחפש עבודה, לעבור מבחן קבלה לאוניברסיטה או לעבור תהליך גיוס. הייתה לנו משמעות כל כך גדולה בעיניי האנשים והיינו כל כך נגישות כי גרנו באותו בניין ותמיד היינו במרחק דפיקה בדלת.

לסיכום אגיד- למי שמחפש שנה קלה, זה לא זה. אבל, מי שרוצה להרחיב אופקים, לקבל כלים, לבטא את האני שלו, לרכוש חברים מכל קצוות הארץ ולחיות בדירה עם אנשים שיהפכו להיות החברים הכי טובים שלך- שיצא לשנת שירות