מור לביא – שחרות (רקמ"ה)

היי, שמי מור – ש״ש בעמותת ׳שחרות׳ שביקנעם, וזה הסיפור האישי שלי שהוביל אותי לצאת לשנת שירות.

אני חוזר איתכם קצת בזמן, 

השנה היא 2012, אני, מור, תלמיד תיכון ממוצע בכיתה י"ב, מתלבט מה לעזעזאל אני הולך לעשות עם עצמי בעתיד..

בין כל האפשרויות שנפרסו בפניי, היה לי ברור ששנת שירות לא בא בחשבון.

הרי זה אחד מהמפעלים היותר מבזים שיש למדינה שלנו להציע.. 

תחשבו על זה רגע..

מקום, שלוקח ילדים! כן כן, ילדים בני 18 וזורק אותם למקומות שגם מבוגרים בני 40 מתקשים להתמודד בהם, ואח"כ עוד מעזים לקרוא לזה עבודה חינוכית! מעשי קודש! 

רק נזק הם עושים, באים עם האגו המנופח שלהם וה"ניסיון" שכביכול צברו במהלך השנים בחיים – או יותר גרוע, ב"תנועות הנוער" שלהם, שבו נודה באמת – הדבר העיקרי שהם הרוויחו משם זה שעכשיו הם יודעים מי זה רבין ומה זה הקו הירוק. 

שלא נדבר על כל הכספים שהמפעל הזה לוקח למדינה, 14,900 ש"ח למתנדב בשנה מתקציב המדינה! 

ובואו נסתכל רגע על הנוער והילדים איתם הם יעבדו…

איך אמור לחשוב נער, כשהוא מכיר ש"ש, שרק לפני יומיים בערך, סיים את מבחן הבגרות האחרון שלו (אם בכלל), ולא קיבל שום הכשרה מקצועית ראוייה או צבר ניסיון ממשי וארוך ובא ודורש ממנו לשתף, להיעזר בו, ללמוד ממנו?!

איזה הזויים אנחנו,

אז זה אני לפני בערך חמש שנים, 

ולא, אני לא הולך לתת לכם תשובות או טיעונים מנוגדים לכל מה שאמרתי עכשיו, כי אם אתם כאן כנראה שהייתם יכולים להגיב למור של י"ב באותה צורה שבה אני הייתי מגיב לו אחרי שנת השירות שלי,  

ואם העליתי בכם ספקות? תחקרו! תשאלו! תבלבלו קצת.. זה טוב.

ועכשיו מגיעים לטוויסט בעלילה, חוזרים לי"ב, חודש אפריל – חופש פסח, אני – האידיאליסט בשקל, נוסע לבקר חבר טוב בקומונה שלו שביקנעם, 

הגעתי לקומונה, פגשתי את הש"שינים… בונאה! הם ממש נחמדים, גם לא מתנשאים יותר מידי, משהו פה מריח לי מוזר.. 

אחרי סיור קצר בקומונה הקטנה להפליא, יצאנו למועדון הנוער העירוני, מקום בעיר בו חלק מהש"שינים מתנדבים, 

ופתאום שמתי לב למשהו מוזר, כשהלכנו בשביל – בדרך לבית הנוער נתקלנו בכמה נערים, וקלטתי שהם *ממש* אוהבים את הש"שינים, הם אפילו חיבקו אותם… לא כלכך הבנתי למה, מוזר.. 

הגענו לבית הנוער, ואז קצת הלכתי לאיבוד… החבר שבאתי לבקר זנח אותי לטובת משחק סנוקר עם איזה חניך, ושאר הש"שינים כבר היו עסוקים – בין אם זה  בשיחת חולין עם איזו נערה, או ישיבת צוות שלקחו בה חלק, ואפילו סתם משחק שולחן עם כמה נערים, 

ואז ניגשת אליי מישהי, הייתי אומר כיתה י' כזה.. "תגיד, אתה הולך להיות פה ש"ש בשנה הבאה?"

"לא" עניתי,, "חבל" היא אמרה, "ממש כיף איתם, ואני גם חושב שהיית נהנה פה".. אמרה ובשנייה אחת הפסיקה להתעניין בי וחזרה לעיסוקים שלה.. 

ופתאום, אחרי התבוננות מאוד ארוכה בש"שינים ובעשייה שלהם במועדון הנוער, הגעתי להבנה שלהיות ש"ש זה לא להיות סתם מדריך או איש צוות אקראי, זו פשוט ממש הגדרה בפני עצמה!

שינשין הוא קצת מבוגר וקצת ילד, 

מהווה דוגמא, יוזם, מוביל, לוקח אחריות, מכיל רגשות של אחרים, לא שופט, לא פוסל אף אחד.

סוג של חבר מצד אחד, ומצד שני מישהו קצת יותר בוגר, עם איזשהי אחריות שניתנה לו ולכן הנערים או הילדים נעזרים בו ורוצים לנצל את כישוריו. 

מין אמירה כזו בין השורות של "היי, אני פה בשבילכם, אבל אתם נותנים לי הרבה מעבר למה שאני מסוגל לתת לכם" 

כי בסופו של דבר אלו הם החניכים שממלאים אותך בסיפוק ענק ותחושות שאני לא יכול לתאר כאן במילים.

וזה השלב שבו אני חותר לסיום כי כבר דיברתי מלא. 

בקיצור, אחרי היום הזה נפל לי האסימון! 

מור – אתה מפגר, מטומטם, מכליל, צבוע וממש ממש ממש חבל שעכשיו כבר אפריל וכל הקומונות כבר סגורות.

איך לא נרשמת לשנת שירות?!?!!

אולי שווה לשתף מישהו במה שאתה מרגיש עכשיו.. 

אז אמרתי לחבר ההוא שבאתי לבקר ביקנעם, שאני ממש מבואס שלא אעשה שנת שירות, ושאני חוזר בי ואתה לא יפה נפש מתנשא והלוואי והייתי יכול לעשות שנת שירות במקום ממש ממש כמו שלך, 

והוא בינתיים הנהן והתרשם… "זה עוד כלום" הוא אמרה, "היית כאן רק יום אחד, חכה שתהיה כאן שנה שלמה"